אני אישה שתוהה
מה שיש לי להגיד כאישה, כאימא, כסבתא, היושבת כבר 8 חודשים בביתה ומתנהלת משם, שכנראה לא הפנמנו מספיק את המצב. אני יושבת בבית, סגורה, בחלק מהזמן נמצאת כמו כל העם והעולם בסגר ממש, ואפילו פעם הייתי בבידוד כי השב"כ גילה לי שביום מסוים, בהיותי בסופרמרקט, חולה קורונה מאומת היה בקרבתי.
אני לא מקשיבה לכל הרעש שמברבר במדיה מבחירה, שטף של הפחדות. פעם ביום מקשיבה למה שקרה בעולם. אני לא מקשיבה לפרשנויות של עיתונאיים הממלאים ומנפחים מוחות של אנשים, משתדלת כמה שפחות להקשיב להבטחות, להכחשות, לברבורים של פוליטיקאים שמנסים לקושש לעצמם עוד קולות ע"י הכפשת האחרים. מעדיפה בזמן של הברבורים לחשוב טוב ולבקש בעבור המשפחה, החברים והחברות, עם ישראל והעולם כולו.
חושבת על משפחות שיושבות בבתים ללא פרנסה עם המון תפקידים שהקורונה כפתה: גננים, מורים, בדרנים, שחקנים, בשלנים ואני תוהה עם עצמי בשאלה: הקורונה הזו, לשם מה באה? מה הדיבור הנסתר שלה? האם אני מצליחה לקרוא אותה נכונה? האומנם היא באה לומר: "היי חברים הגיע הזמן לבידוד, להתכנסות פנימה עם המשפחה הגרעינית לשם מיצוי מהותכם האמיתית". הגיע הזמן לשאלה: "מה תפקידכם בעולם ולשם מה באתם בכלל?" האם בדרכה המיוחדת היא רומזת לכל אחד ואחת: "הגיע הזמן לעצירה, להתבוננות על המצב טרם שהגעתי לעולם, על כל הקלקולים שלכם במשפחה ובכלל במשפחת האדם."
אני תוהה: איך מתוך הבידוד שנכפה נתקן את העולם המקולקל? איך אנו הנשים נביא את הבשורה לעולם שלא עוד רוצות במצב המסוכן של אדם לאדם זאב, של אני לעצמי, של אני בולע את כל העולם ולא מעניין אותי הזולת. עולם שחציו שבע עד כדי הקאה וחציו מחפש פת לחם להשביע רעב, של עולם שחציו רודף אחרי אין ספור רכישות וחציו האחר, בתנאי עבדות, מכין לו זאת.
תוהה ותוהה ותוהה "איך אנו הנשים יכולות להתאחד ולדרוש יחדיו עולם מתוקן בעבור ילדינו, נכדינו, הדור הבא?" והמחשבה מורטת את הנשמה "מה עושים עכשיו כדי שהלקח ילמד, ששיעור הקורונה יופנם?"